החלטה בתיק ב"ל 36454-01-12

1.      התובע לקה ביום 06.03.09 באוטם שריר הלב (להלן: " האוטם").

לטענת התובע, האוטם נבע מהתרגשות חריגה שממנה סבל עובר להופעתו, תוך כדי ועקב עבודתו, ולפיכך פנה לנתבע וביקש להכיר בו כתאונת עבודה ולשלם לו דמי פגיעה.

          הנתבע, מצדו, דחה את תביעת התובע, על בסיס הנימוק שלא הוכח, להנחת דעתו, כי עובר להופעת האוטם התרחש אירוע חריג כלשהו תוך כדי ועקב עבודתו של התובע.

מכאן התביעה שבפנינו.

2.     שמענו את עדותו של התובע ועד מטעמו, דר' אמין עדוי (להלן: " דר' אמין"), והוצגו בפנינו מסמכים שונים בניהם הודעות שמסרו התובע ודר' אמין לחוקר המל"ל.

         על בסיס הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים את העובדות הבאות -

א.            התובע יליד 1961, תושב כפר טורעאן, רופא במקצועו עובד כשכיר וכעצמאי.

ב.            במסגרת עבודתו כעצמאי, התובע עובד במרפאה בכפר טורעאן, אותה מנהל יחד עם שותפו דר' אמין.

ג.             מספר שבועות עובר לקרות האוטם, התנהלו דין ודברים בין התובע לבין דר' אמין על רקע בקשתו של האחרון לפירוק השותפות במרפאה.

ד.            ביום 06.03.09, בערך בין השעות 18:00-18:30, הודיע דר' אמין לתובע על כוונתו הסופית לסיים את העבודה במרפאה, ועל כן התנהלו בין השניים חילופי דברים, תוך שמר אמין מנסה לשכנע בדבר החלטתו לסיום העבודה במרפאה והתובע מנסה להניאו מהחלטתו. דר אמין עמד על דעתו והתובע אשר טען כי מדובר בפירוק מפעל חיים שנבנה מאפס, חש בעוגמת נפש, התרגז ובין השניים החל וויכוח קולני במהלכו החוויר התובע, הזיע והרגיש מיחושים בחזה (להלן: " האירוע").

ה.            לאחר האירוע התובע המשיך לעבוד, ולקראת סוף המשמרת בשעה 20:00 בערך עזב את המרפאה ופנה לצורך השתתפות במשחק כדורגל בכפר טורעאן. המשחק החל בשעה 20:00 ולאחר כעשר דקות עד רבע שעה, החל התובע להרגיש כאבים בחזה ולאחר שהחמירו פנה לבית חולים נצרת, שם אובחן אצלו האוטם.

3.     נאמר כי לא נעלמו מעיננו הערות ב"כ הנתבע, אשר הפנה למספר נתונים ככאלה שיש בהם, לכאורה ולגישתו, כדי לפגום במהימנות גרסת התובע, ואלה הם -

א.            הנתבע הפנה לעובדה שבאנמנזה שנגבתה בבית החולים לא הזכיר התובע מאומה ביחס לאירוע חריג שאירע לו במסגרת העבודה, גרסה שעלתה לראשונה בחוות דעת פרטית שהוגשה על ידו.

בהקשר זה יוער כי דבר קיומו של הוויכוח הוזכר ע"י התובע בפני חוקר המל"ל, בטרם ידע דבר דחיית תביעתו, ולאמור -

" ש.      האם היה וויכוח ביניכם באותו זמן?

ת.        כן, היה וויכוח שלא מצא חן בעיני כי זה בא לי בבום כי דיברנו על זה למצוא פתרון כלשהו והוא לקח יוזמה והחלטה לבד והפתיע אותי, אמרתי לו שזה לא מקובל עלי ועשה עוגמת נפש ולא ידעתי מה לעשות ואמרתי שאני חייב להתפרק....ואם אני זוכר גם באותו וויכוח הרגשתי מיחושים אבל העברתי את זה הלאה ונעלמו, חשבתי שזה תוך כדי הוויכוח לא סיפרתי לאמין וגם לא לאף אחד, והלכתי ישר מהמרפאה לשחק כדור רגל..." (עמ' 3 ש' 64-70 להודעה).

בנוסף, קיבלנו כמשכנעים הסברי התובע שהעיד בפנינו כי לא סיפר אודות האירוע מאחר והשאלות לא כוונו לכך וכי לא עמד על פרטי הדברים וניתן להבין זאת באשר יש לזכור כי התובע היה מעורב באירוע לבבי ואך הגיוני הוא שלא יעמוד על כל הפרטים.

זאת ועוד - קיבלנו גם את טענת התובע לפיה מאחר והוא רופא - מסר מיד "מה יש לו" ומשכך - לא נגבתה ממנו אנמנזה בהתאם לנוהל   המקובל והנהוג.

הסבריו אלו של התובע עלו גם כן בקנה אחד במסגרת הודעתו לחוקר המל"ל עת נשאל על ידי החוקר מדוע לא סיפר אודות הוויכוח עם דר' אמין והשיב כי לא שאלו אותו בהקשר זה (עמ' 6 ש' 27-28 להודעה).